״לֵית נְהוֹרָא אֶלָּא הַהוּא דְּנָפֵק מִגּוֹ חֲשׁוֹכָא (זהר תצווה)״
כ׳ בחשוון תשפ״ז
קודשא
• יובל קדןהאור נמצא בכלים השבורים • עלון שבת בדרך רבי נחמן מברסלב
הַכֹּל בְּחֶזְקַת סוּמִין, עַד שהקב"ה מֵאִיר אֶת עֵינֵיהֶם
אני לא יודע אם אתם מכירים את החוויה הזו, אבל לי קורה לפחות פעם בשבוע, שאני מחפש משהו בטירוף (את המפתחות של האוטו, את המיונז במקרר, את הנייד...). התסכול עולה, העצבים בשיא ואני מסתובב בבית כמו פורפרמה ומלמל לעצמי: "אמר רבי בנימין". ואז מישהו בא, מצביע על הדבר שחיפשתי ואומר בטון חצי מתנשא: "איך אתה לא רואה את זה? זה מול העיניים שלך" ואני תוקע בו מבט של "יש לך מזל שאני בדרך החוצה". אבל אחרי עיון קצר בפרשה, הבנתי שזה לא קורה לי רק פעם בשבוע, זה קורה לי כל הזמן.
בפרשה אנחנו פוגשים את הגר ברגע של משבר קיומי אמיתי. היא תועה במדבר באר שבע, החום כבד, והכתוב מתאר מציאות שנראית כמו סוף הסיפור: "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת" (בראשית כ"א, ט"ו). מבחינתה, הכל נגמר. אין מים, אין עתיד, אין תקווה. היא משליכה את הילד תחת אחד השיחים, מתיישבת מנגד, נכנסת למרה שחורה של "אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (שם, ט"ז), ופורצת בבכי של ייאוש מוחלט.
ואז, אחרי שהנער צועק והקב"ה שומע לקולו, קורה דבר מדהים. הפסוק אומר: "וַיִּפְקַח אֱלֹקִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מַיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר" (בראשית כ"א, י"ט). רגע אחד – שימו לב ללשון המדויקת של התורה, כפי שמאירים המפרשים ומוהרנ"ת בליקוטי הלכות: לא כתוב שהשי"ת ברא לה באר חדשה בדרך נס! כתוב רק "וַיִּפְקַח אֱלֹקִים אֶת עֵינֶיהָ". הבאר של המים החיים הייתה שם כל הזמן, ממש מתחת לאף שלה! אז איך ייתכן שהיא לא ראתה אותה?
בואו ניקח את זה רגע לחיים שלנו, כי כל אחד מאיתנו יודע מרת נפשו. כמה פעמים אנחנו מרגישים ש"כלו המים מן החמת"? בפרנסה, בשלום בית, בחינוך הילדים, ובעיקר בעבודת ה' שלנו – אחרי עוד נפילה, עוד תפילה חטופה או עוד שבוע שבו הבטחנו לעצמנו שנתחזק ושוב מצאנו את עצמנו באותו מקום. באותם רגעים מגיע הבעל דבר, מתלבש באצטלה של "ריאליזם" ו"מידת הדין", ונועל לנו את העיניים רק על החיסרון, על החמת היבשה.
וכאן בדיוק מתגלה העומק העצום בתורתו של רבינו הקדוש. רבי נחמן מלמד אותנו (ליקוטי מוהר"ן תנינא, י') שכאשר אדם נופל לעצבות ולמרה שחורה, המוח והדעת שלו נאטמים לגמרי, בבחינת גלות המוחין. כשהאדם שרוי בבהלה ובייאוש, כוח המדמה משכנע אותו שהוא לבד במדבר שממה ושאין שום מוצא. אבל האמת לאמיתה היא שהבאר נמצאת ממש לידנו! לכן רבינו מזהיר אותנו כל כך בתורה רפ"ב הקדושה, שצריך "לחפש, לבקש ולמצוא" את הטוב שלנו, כי הטוב הוא ה' בעצמו. והדגש העיקרי כאן, הוא הבקשה והתפילה.
אז איך פוקחים את העיניים? הסוד נמצא בפסוק שלפני כן: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (בראשית כ"א, י"ז). לפני הכל – מפסיקים להקשיב לקולות הייאוש של הבעל דבר, ופשוט פותחים את הפה בדיבור פשוט וכן עם השי"ת, בדיוק "בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם", מתוך הבוץ, העייפות והבלגן של הרגע הזה. כשאנחנו פונים אל ה' בתפילה ומסכימים להודות על היש – על הנשימה, על הנקודה היהודית שבוערת בנו ועל הטוב שמתגלה בחיינו ומתוכנו – אנחנו מגלים שהבאר מעולם לא נעלמה. היא רק חיכתה שנרים את הראש, שניפרד מהעצבות על החמת הריקה, ונמלא אותה מחדש במים חיים של שמחה ואמונה.
״הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מָלֵא רַחֲמִים וְכָל הָעוֹלָם מָלֵא רַחֲמָנוּת״
(ליקוטי מוהר"ן תינינא מ"ט)הַכֹּל בְּחֶזְקַת סוּמִין, עַד שהקב"ה מֵאִיר אֶת עֵינֵיהֶם
אני לא יודע אם אתם מכירים את החוויה הזו, אבל לי קורה לפחות פעם בשבוע, שאני מחפש משהו בטירוף (את המפתחות של האוטו, את המיונז במקרר, את הנייד...). התסכול עולה, העצבים בשיא ואני מסתובב בבית כמו פורפרמה ומלמל לעצמי: "אמר רבי בנימין". ואז מישהו בא, מצביע על הדבר שחיפשתי ואומר בטון חצי מתנשא: "איך אתה לא רואה את זה? זה מול העיניים שלך" ואני תוקע בו מבט של "יש לך מזל שאני בדרך החוצה". אבל אחרי עיון קצר בפרשה, הבנתי שזה לא קורה לי רק פעם בשבוע, זה קורה לי כל הזמן.
בפרשה אנחנו פוגשים את הגר ברגע של משבר קיומי אמיתי. היא תועה במדבר באר שבע, החום כבד, והכתוב מתאר מציאות שנראית כמו סוף הסיפור: "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת" (בראשית כ"א, ט"ו). מבחינתה, הכל נגמר. אין מים, אין עתיד, אין תקווה. היא משליכה את הילד תחת אחד השיחים, מתיישבת מנגד, נכנסת למרה שחורה של "אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (שם, ט"ז), ופורצת בבכי של ייאוש מוחלט.
ואז, אחרי שהנער צועק והקב"ה שומע לקולו, קורה דבר מדהים. הפסוק אומר: "וַיִּפְקַח אֱלֹקִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מַיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר" (בראשית כ"א, י"ט). רגע אחד – שימו לב ללשון המדויקת של התורה, כפי שמאירים המפרשים ומוהרנ"ת בליקוטי הלכות: לא כתוב שהשי"ת ברא לה באר חדשה בדרך נס! כתוב רק "וַיִּפְקַח אֱלֹקִים אֶת עֵינֶיהָ". הבאר של המים החיים הייתה שם כל הזמן, ממש מתחת לאף שלה! אז איך ייתכן שהיא לא ראתה אותה?
בואו ניקח את זה רגע לחיים שלנו, כי כל אחד מאיתנו יודע מרת נפשו. כמה פעמים אנחנו מרגישים ש"כלו המים מן החמת"? בפרנסה, בשלום בית, בחינוך הילדים, ובעיקר בעבודת ה' שלנו – אחרי עוד נפילה, עוד תפילה חטופה או עוד שבוע שבו הבטחנו לעצמנו שנתחזק ושוב מצאנו את עצמנו באותו מקום. באותם רגעים מגיע הבעל דבר, מתלבש באצטלה של "ריאליזם" ו"מידת הדין", ונועל לנו את העיניים רק על החיסרון, על החמת היבשה.
וכאן בדיוק מתגלה העומק העצום בתורתו של רבינו הקדוש. רבי נחמן מלמד אותנו (ליקוטי מוהר"ן תנינא, י') שכאשר אדם נופל לעצבות ולמרה שחורה, המוח והדעת שלו נאטמים לגמרי, בבחינת גלות המוחין. כשהאדם שרוי בבהלה ובייאוש, כוח המדמה משכנע אותו שהוא לבד במדבר שממה ושאין שום מוצא. אבל האמת לאמיתה היא שהבאר נמצאת ממש לידנו! לכן רבינו מזהיר אותנו כל כך בתורה רפ"ב הקדושה, שצריך "לחפש, לבקש ולמצוא" את הטוב שלנו, כי הטוב הוא ה' בעצמו. והדגש העיקרי כאן, הוא הבקשה והתפילה.
אז איך פוקחים את העיניים? הסוד נמצא בפסוק שלפני כן: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (בראשית כ"א, י"ז). לפני הכל – מפסיקים להקשיב לקולות הייאוש של הבעל דבר, ופשוט פותחים את הפה בדיבור פשוט וכן עם השי"ת, בדיוק "בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם", מתוך הבוץ, העייפות והבלגן של הרגע הזה. כשאנחנו פונים אל ה' בתפילה ומסכימים להודות על היש – על הנשימה, על הנקודה היהודית שבוערת בנו ועל הטוב שמתגלה בחיינו ומתוכנו – אנחנו מגלים שהבאר מעולם לא נעלמה. היא רק חיכתה שנרים את הראש, שניפרד מהעצבות על החמת הריקה, ונמלא אותה מחדש במים חיים של שמחה ואמונה.
״הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מָלֵא רַחֲמִים וְכָל הָעוֹלָם מָלֵא רַחֲמָנוּת״
(ליקוטי מוהר"ן תינינא מ"ט)קודשא • יובל קדן|עלון שבת בדרך רבי נחמן מברסלבמִנְעָל שֶׁל שָׁלֹשׁ קְרָנוֹת וְלֵב מָלֵא שִׂמְחָה
וְהַתָּם הָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְהָיָה תָּמִיד שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב מְאֹד. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ הַמְּלָאכָה עַל בֻּרְיָהּ, וְהָיָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ מִנְעָל שֶׁל שָׁלֹשׁ קְרָנוֹת – עִם כָּל זֶה הָיָה לּוֹקֵחַ הַמִּנְעָל בְּיָדוֹ וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ וּמִתְפָּאֵר בּוֹ בְּשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְאָמַר: 'אִשְׁתִּי, רְאִי מַה נָּאֶה וּמַה מְּתֻקָּן הַמִּנְעָל הַזֶּה, מָה אוֹמֵר וּמָה אֲדַבֵּר, כַּמָּה מָתוֹק הוּא מִנְעָל זֶה, מַמָּשׁ צוּקֶער וְהָאנִיק (סֻכָּר וּדְבַשׁ)!'. וְכֵן בַּאֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ וּמַלְבּוּשָׁיו, אַף שֶׁהָיוּ בְּדֹחַק גָּדוֹל, הָיָה אוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: 'תְּנִי לִי מָרָק אוֹ בָּשָׂר טוֹב', וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ חֲתִיכַת פַּת וּמַיִם, וְהָיָה אוֹכֵל וּמְשַׁבֵּחַ מְאֹד אֶת הַמַּאֲכָל כְּאִלּוּ הוּא אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, וְהָיָה מָלֵא שִׂמְחָה תָּמִיד בְּלִי שׁוּם עַצְבוּת וּדְאָגָה כְּלָל.
בואו נודה על האמת: רובנו חיים עם 'החכם' שבתוכנו – זה שבודק בזכוכית מגדלת למה המנעל הרוחני שלנו עקום ולמה התפילה או השבוע שלנו יצאו עם שלוש פינות. וכמו הגר במדבר, כשאנחנו שבויים בביקורת העצמית של ה'חכם', אנחנו מתייבשים מצמא ליד הבאר. התם של רבינו מלמד אותנו סוד עצום: מי שמוכן לשמוח במעט שיש לו כאן ועכשיו, מגלה שהמים החיים של השם יתברך מעולם לא עזבו אותו.
יובל קדן | תפסיק לנסות לתקן את עצמך! (הטעות שמפילה אותנו לעצבות שוב ושוב)
השבוע דיברנו בשיעור על הטעות השקטה שמפילה את כולנו לעצבות וייאוש: הניסיון העיקש 'לתקן את עצמנו' בכוח, מתוך גאווה סמויה של 'כוחי ועוצם ידי'. דרך דברי מוהרנ״ת ב'ליקוטי הלכות' (הלכות קריאת שמע ד') והסוד של 'מעשה מחיגר', גילינו למה דווקא כשאנחנו מרפים מהשליטה ומתבטלים אל הצדיק באמת, גם המקומות שבהם הרגשנו זרוקים בבוץ מתהפכים לאור גדול. סרקו את קוד ה-QR לצפייה בשיעור המלא ולהורדת סיכום השיעור באתר קודשא.
מרגישים שהדברים כבדים? צריכים שמישהו יקשיב או זקוקים לחיזוק ולמענה לשאלה? אתם מוזמנים לפנות ב״לב אל לב״ באתר קודשא.
הרשמה חינם באתר מעניקה גישה לסיכומי השיעורים ב-PDF, ארכיון שיעורים מלא, חיזוקים קצרים והצטרפות לקבוצת הוואטסאפ השקטה שלנו.
להדפסת או הורדת העלון כ-PDF (2 עמודי A4)
הורדה והדפסה של העלון המלא זמינה בחינם עבור משתמשים רשומים. הרשמו כעת או התחברו על מנת להפיק את העלון לשבת.